עד להבלחה המטאורית של ציפי בלי-חוטיני לחיי ולחיי הקולקטיב הישראלי, (שמא להפך, קודם כיבוש הקולקטיב ואחרי זה המהפך האישי שלי, שבעקבותיו התחלתי לחבב פחות גרוזינים), היו עוד כמה נקודות אור - נצנצים תהיה הגדרה הרבה יותר מדויקת - בתוך המחנה ההולך וגדל של הפשיסטים הישראליים.
הצווחנית המיניאטורית הזאת, שאין לה נוכחות וגם לא הרבה שכל, כבשה לה מקום של כבוד בפנתיאון הפוליטי הישראלי, שמאוכלס ברובו על ידי אנשים שעוברים מסלול הפוך למזון, (כלומר עולים במערכת העיכול, מן התחת למעלה), עד שנפלטים שוב לאוויר העולם בתור אושיה פוליטית הרסנית וקולנית שמאפייניה מזכירים את אלה של בקטריה בלתי סימפטית במיוחד, נניח כמו ה – ,Mycobacterium tuberculosis חיידק המחולל את השחפת.
לעליה המסחררת של הדבר הזה אחראי, אם איני טוען, העיתונאי המזדקן והאנורקטי, זה שהפך בעצמו אושיה עיתונאית בזכות סקופ על חשבון בנק של עקרת בית קלפטה, שבזכותו, או שמא לחובתו אפשר לזקוף לא מעט את עליית הימין לשלטון בשנת 1977, ומעת זו הוא נאחז בו בטפריו, כי זה טיבעו של הימין, יכולת האחיזה וההרס.
לא מעט אני שובר את קודקודי, על שום מה ולמה אנשים דוחים כמו האישה הזאת ועוד רבים שדומים לה, זוכים לפופולאריות גורפת, בעוד אחרים, גם חכמים וגם סימפטיים ואפילו מצודדים, נדחים על ידי הרוב בסוג של שאט(ת) נפש בלתי מובנת.
כך גולדה, שגם לא הייתה במיוחד נחמדה, כבשה מקום של כבוד בזכות שני מעשים, נכון יותר מעשה אחד קרדינאלי, של כמעט חורבן המדינה בעקבות כסילות שעד היום מסרבים לייחס לה, ואמירה מטופשת להחריד על הפנתרים השחורים, לפיו הם אינם נושאים חן בעיניה, אשר ביחד עם אמירה אידיוטית לא פחות של הז"ל דודו טופז, מביא לימין מדי בחירות עוד כעשרה מנדטים.
בסופו של עניין, היא נמוגה למטבחה והמדינה הפכה למשהו שאיש מבין בוניה לא חלם שתהפוך וספק שאם היה יודע שכך יקרה, היה עדיין מוותר על חייו הפרטיים ומקדישם לקולקטיב הארץ ישראלי.
אמנם עתידה של ציפורה חוטיני עדיין לפניה, אבל כבר אפשר לומר בוודאות, שהיא מצליחה לא רע בטרפוד כל מחשבה על פתרון אפשרי לפלונטר המקומי, על ידי ראש ממשלה שהמוטיבציה שלו ללכת על פתרונות, אינה מרחיקה שחקים בלאו הכי וזה סוג של אנדרסטייטמנט.
מי שמוזכרת בעיתונות כמקורבת נתניהו - אגב, לידיעתה של הגברת ההיפראקטיבית הזאת, זו רשימה נזילה מאוד ועוד יותר דינאמית ואפשר להגדירה בלשונם של חז"לנו, כמשענת קנה רצוץ לגמרי - היא מספיקה לא מעט בעשייה שהמאפיין העיקרי שעובר בה כחוט השני, היא העדר מוחלט של מנטש ונשיות, שבזכותן חשבתי להעדיף את בנות מינה על פניהם של בני מיני בעשייה ציבורית ופוליטית.
מהצעות החוק המרשימות שלה:
הצעה לשינוי שמות של שכונות בירושלים, לפיו ייאסר על שימוש בשמות לא עבריים,
חסינות גורפת לרבנים בישראל, (כדי להפוך את הרבנים למזיקים פי מאה)
הרחבת של חוק לשון הרע, (כדי לסתום את פיות העיתונאים),
חוק ירושלים רבתי, (כדי לטרפד כל הסכם עתידי עם הפלסטינים),
חוק איסור הטלת חרם, (אין צורך להסביר, מעת שהוגש, אני מקפיד לא לקנות שום דבר שיוצא מן השטחים הכבושים ויש עוד אלפים כמוני),
חוק המבטל חלק מסמכויות בית המשפט העליון, (p/18/266 תיקון - ביטול חוקים על ידי בית המשפט העליון (אפריל 1, 2009(
חוק התייצבות ממלאי תפקיד ציבורי בפני ועדות הכנסת (אפריל 1, 2009(, מטרתו להפוך את ועדות הכנסת לסוג של רשות חוקרת עוקפת משטרה ופרקליטות, כלומר מונחית פוליטית,
חוק הרב קוק, שמטרתו להפוך את זכרו של האושיה לעוד יום זיכרון בקלנדר הישראלי
חוק פיצוי מתנחלים, (לפצותם על הפסקות בניה בעקבות משאים ומתנים והסכמים להפסקת מצב המלחמה בינינו לבין הפלסטינים),
הרשימה הזאת, חלקית וכוללת רק את השנתיים האחרונות, בנוסף לה עוד עשרות של הצעות חוק פופוליסטיות רבות שהחלטתי לא להתעכב עליהן.
הצעות החוק שלה מיועדות כולן להנציח את המשך שלטון הימין במקום הזה ותוך כדי, להפוך את ישראל למדינה פשיסטית, בעת שבה אפשר לומר באורח די החלטי, כי צורת המשטר הזאת עברה מן העולם, למעט אולי אצל הצפון קוריאנים ואצלנו.
מה שמשותף למרבית הצעות החוק שלה, זה ה"לא" הרבתי, כמובן בלי להציע אלטרנטיבה.
הרי זו עיקרה של האידיאולוגיה הפשיסטית בכל מקום, לקבוע מה לא לעשות בלי לחשוב על ההשלכות או נניח קדימה.
לא מה נעשה, אלא מה לא נעשה, בעת שהאיסורים מוכלים גם על שחקנים שאין לנו כל שליטה על מחשבתם או דרך התנהלותם העתידית, אפילו לא כזית.
לאנשים מסוגה הניסיון ההיסטורי המצטבר אינו רלוונטי.
גם אם כל המשטרים הפשיסטים נגמרו בכי רע, היא תגיד שהיא, ואנחנו לצערי, איננו פשיסטים, גם כאשר היום יום הישראלי, למשל הצעות החוק שלה ושל חבריה למחנה וגם ההתנהלות שלנו במציאות, מוכיחה חד משמעית שאנחנו כאלה.
נכון, היא לא ממש מושלמת.
כך בעת שנאמה לפני כ-4 חודשים במחסום ארז בהפגנה למען שחרור שליט, והציעה לעלותו קרבן לה', (אולי למולך כי הוא הרבה יותר רלוונטי למקום, מן הבחינה הגיאו - היסטורית), היא סולקה משם בבושת פנים אך ללא נזק נראה לעין לעתידה הפוליטי, למרות שלכאורה היא תקפה את הקונצנזוס הלאומי, שחצה גבולות בעניינו של שליט, אולי בפעם האחרונה בתולדות המדינה הזאת, שבו יש הסכמה של רוב האזרחים על מעשה והוא אפילו מהותי לגמרי.
אני צופה שהסכמה כזאת לא תהיה יותר, כי מקומה של חוטובלי הולך ומתבסס בנרטיב הישראלי.
העתיד צופן הרבה דגלים וסימבולים אחרים, כמו ימי זיכרון לרבנים, ושינוי שמות בלתי נוחים שמזכירים שהנרטיב שנוצר במקום הזה, אינו קשור בכלום לנרטיב הכלל עולמי, שהוא, מה לעשות, קשור להיסטוריה אובייקטיבית ולא לתרחישים הזויים של אנשים עם להט משיחי, שהוביל בעיקר להרבה מאוד קרבנות ללא עוול בכפם וכאלה.
לאחרונה אני קורא ספר של סופר ספרדי, בן לעם למוד פשיזם ומלחמות אחים, (ארטורו פרס-רוורתה – צייר הקרבות*).
הרומן, על צלם קרבות שהופך לצייר לאחר שמאס במחזות שעבודתו מזמנות לו ביום יום, וגם אז, בעבודת חייו הוא מחליט לצייר את הציור של "אם כל המלחמות", (נדמה לי שהיו כמה מנהיגים באזור שלנו שטבעו את הפרפראזה הזאת, בהקשר עתידי דווקא), ועל הדיאלוגים שהוא מנהל עם עצמו, חברתו המתה - מכדור טועה בשדה קרב אי שם - ולוחם קרואטי אלמוני שצילם בעבר והחריב את חייו, שעתיד לרצוח אותו (אולי) בסוף הספר.
מאחר ו"הזמן שלנו קצר"**, אין לנו בררה אלא לחדול מלהתפעל מ"מהלכו האלגנטי של הפרש על לוח השחמט של הכאוס"*** ולהתחיל לחשוב שהיום יום שלנו מורכב דווקא מסוג של סדר שברובו נקבע על ידי, על ידך ועל ידי משה והנכדים שלו גם כן.
*זמורה – ביתן 2010
**שם, עמוד 61
***שם, עמוד 131 (מלאך המוות, מחולל המלחמות המיותרות)
כותב, מבקר ומייחל.
